אני ענבר, בגיל שלושים וארבע חליתי והבראתי מסרטן. הייתי אז במהלך לימודי אמנות ולימדתי תנועה. את ההתמודדות היומיומית עם הבדיקות והטיפולים רשמתי ב-sketches book שלי. זו הייתה פעולה פשוטה של חיים שהשאירה אותי קרובה לעצמי ויצרה רצף שפוי בתוך מציאות שקצת התפרקה לי.
היום אני בריאה, יוצרת, ממשיכה בעבודה עם הגוף ומטפלת בקרניוסקראל.
קצת לפני שהתחלתי טיפולים המורה שלי ליוגה אמרה "אנשים אומרים 'עוד מעט זה יעבור ותשכחי מזה' אבל לא את הכל תרצי לשכוח". המילים האלו השאירו אותי עם לב פתוח ועיניים סקרניות לקלוט, לאסוף ולרשום רגעים שנהיו ליומן. בהתחלה זה עזר לי לזכור ובהמשך עזר לעבד, להתרחק וגם לשכוח.
יותר מכל הסרטן היה בשבילי זמן של חזרה הביתה, למקורות אליהם אני שייכת, לחיבור מחודש עם המשפחה שלי, זמן של היזכרות וחיבור מחודש עם עצמי שאבדה לי. יותר מכל הכאבים וחוסר הנעימות זו הייתה תקופה של אהבה וריפוי. בנהר לבן אני רוצה להעביר את אותה חוויה גופנית ונפשית אינטימית שקורת בתוך בית חולים ציבורי עם זמן וחוקים משלו.
בין הבית שלי לבית החולים יש שדה ובו מתקיימת מובלעת זמן נפרדת מ"הזמן הרגיל" ונוצרת שפה פרטית. נהר לבן הוא אוסף של רגעים בנאליים, אבסורדיים, כואבים וגם רגעי חסד וצחוק. מגילוי הסרטן עד סיום הטיפולים ומפגש מחודש עם העולם. אירועים מציאותיים מתערבבים עם חלקי הזיות, כמו ספינקס וחיות אחרות שנכנסות בחשאי אל בית החולים ומצטרפות בהיחבא לפעולות שקורות בו, מלוות אותי ומעניקות כוח מרפא. בידוד בעקבות זיהום בשן, ניתוח לשימור פוריות, הצפה מהמקלחת עד עמדת האחיות, נסיעה במכונית כשהשיער נושר ועף מהחלון, התאהבות ועוד; חוויות כואבות, מוזרות, מצחיקות, מסוממות, נואשות ואפילו מאושרות.
הסיפור מאחורי הסיפור
1. על פי הרפואה הסינית המסורתית מערכת הלימפה נתפסת כ'נהר לבן', ומערכת הדם כ'נהר אדום', שני הנהרות זורמים בגוף בשאיפה לאיזון. מצב של סרטן במערכת הלימפה מדומה לעליית הנהר הלבן על גדותיו.
2. בסיפור יש ציטוט שמובא מתוך הספר שיר ערום / ללה (תרגום הדס גלעד, חדקרן הוצאה לאור 2022). אלו שני שירים מתוך הספר, שהיוו בשבילי השראה לדרך:
התשתי את עצמי בחיפושים.
אין איש מוצא את זה במאמצים.
נמסתי לתוך זה והגעתי הביתה,
למקום שבו כל כד מלא,
אך איש אינו שותה.
אתה נחבא ממני בהיתול.
כל היום חיפשתיך.
אז גליתי
שאני אתה,
וחגיגת הזה
החלה.